החלטה בתיק ת"א 44358/04

המבקשות (הנתבעות 1-2) עותרות להורות למשיבה (התובעת) להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיהן. הבקשה אמנם הוגשה על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אולם הואיל ומדובר בתובעת שהינה חברה בע"מ, הבסיס הנורמטיבי לחיובה בהפקדת ערובה הינו סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: " חוק החברות").

רקע כללי

1.      המבקשות טוענות כי  למיטב ידיעתן, נשרף עסקה של המשיבה ומאז, חדלה היא לפעול. זאת ועוד. נציג המשיבה, מר יצחק טרודונסקי טוען, בתצהיר עדותו הראשית, כי המשיבה קרסה כלכלית (אם כי מטעמים אחרים והם הנזקים שנגרמו לה לכאורה, עקב האירוע נשוא התובענה). משמעות הדברים היא, לשיטת המבקשות, כי ככל שתידחה התובענה, לא יוכלו המשיבות לגבות את הוצאות המשפט שייפסקו לזכותן, ככל שייפסקו.

המבקשות סבורות כי סיכויי התביעה - נמוכים. זאת הואיל והמשיבה כבר קיבלה את מלוא שווי הציוד שהיה במכולה שנגנבה כמפורט בכתב התביעה מאת משרד הביטחון וכן קיבלה את השכר תמורת עבודתה.

יתר על כן. האירוע נשוא התובענה אינו "מקרה ביטוח" המכוסה בפוליסה. דין התביעה כנגד המבקשת 1 (הנתבעת 1) - הנטענת להיות מבטחת המכולה - להידחות על הסף. לעניין המבקשת 2 (הנתבעת 2) - הנטענת להיות משלחת הטובין לחו"ל, היא מילאה תפקידה ביעילות וסבירות והאירוע נשוא התובענה התרחש, אם בכלל, בשעה שהמטען כלל לא היה ברשותה. על כן, גם סיכויי התביעה נגדה אינם גבוהים. אשר על כל אלה, סבורות המבקשות כי יש לחייב המשיבה בהפקדת ערובה להוצאותיהן.

2.      המשיבה טוענת כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב, למעלה משנתיים וחצי לאחר מועד הגשת התובענה וכשנה לאחר מועד הגשת תצהירי העדות הראשית מטעמה. על כן, מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט. מטעם זה, יש לדחות על הסף את הבקשה.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי לבקשה לא צורף תצהיר ואף מטעם זה דינה להידחות.

אשר לסיכויי התביעה, טוענת המשיבה כי סיכויים אלה גבוהים, שכן לציוד במכולה שנגנבה נערך ביטוח על-ידי המבקשת 2 אצל המבקשת 1 וחרף העובדה ששמאי מטעם המבקשת 1 העריך את הנזק שנגרם למשיבה בסך של 76,000$, מסרבת המבקשת 1 לשלם למשיבה סכום זה. המשיבה טוענת כי התשלום שקיבלה ממשרד הביטחון, היה בגין ביצוע התערוכה בפועל ולא בגין הציוד שנגנב.

אשר למצבה הכלכלי, טוענת המשיבה כי אי קבלת תשלום פיצויים בגין נזקיה נשוא התובענה, הוא שגרם לכדור שלג מתגלגל אשר בסופו של יום הביא לקריסתה הכלכלית. על כן, אין מקום לחיובה בהפקדת ערובה.

המתווה הנורמטיבי

3.      סעיף 353 א לחוק החברות קובע:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

4.      תיקון זה השיב לחיים את ההלכה לגבי סעיף 232 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג - 1983, שהיתה קיימת עד לכניסתו לתוקף של חוק החברות, התשנ"ט- 1999. הלכה זו הבחינה בין אדם פרטי לחברה בע"מ, בכל הנוגע לחיוב בערובה להבטחת הוצאות משפט.
הנחת היסוד הגלומה בהוראת סעיף 353א היא כי חברה צריך שתפקיד ערובה להוצאות, אלא אם כן סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות ביצוע ההפקדה או שהחברה הוכיחה שיש באפשרותה לשאת בתשלום ההוצאות אם תחוייב בהן.

5.      סעיף 353א אכן מסמיך את בית המשפט לחייב תובעת שהינה חברה, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. אולם, על מנת שלא לנעול דלתות בית המשפט בפני מתדיין עני ועל מנת שלא לפגוע בזכותו לממש את זכות הקניין שלו שהיא זכות יסוד, הסמכות לפי סעיף 353א, אינה מופעלת באופן אוטומטי.

6.      שיקול הדעת של בית המשפט בסוגייה זו, נקבע בהלכה שלא נס ליחה:

"שיקול הדעת אם לחייב תובע במתן בטוחה לכיסוי הוצאותיו של נתבע רחב והנתונים החיבים להישקל מגוונים הם, שכן מצד אחד אין נטיה לנעול בפני התובע את שערי בית המשפט אך משום שהוא דל אמצעים, או שזו חברה בפירוק, ומצד שני יש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול אם התביעה תידחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו"

(רע"א 377/87 חליל ג'נחו נ' וויבהו א.ב.ה. - חברת מניות , פ"ד מא (4), 522, 523-524) .

עובדות המקרה בראי הדין

7.      יש לכאורה ממש בטענה בדבר אי צירוף תצהיר לתמיכה בעובדות הבקשה. ברם, פגם זה נרפא, לטעמי, משמודה המשיבה בקשייה הכלכליים.  על כן, לא ראיתי צידוק לסלק הבקשה מן הטעם הדיוני של העדר תצהיר.